אני כבר לא שייך לכאן… יורד, יוצא לרחוב בנאלי, שוחה במטרו עם כולם. הכל מוכר, הכל חיכה לי - אבל אני כבר לא מכאן.
אותו פנקס ישן נושן, אותם קולות מהשפופרת: " אני זוכר…" – "אני זוכרת…" אבל אני כבר לא מכאן.
חלמתי – או עבר הזמן? בזיכרונות אני שקעתי. שתיתי. קמתי. ויצאתי. הרי אני כבר לא מכאן.
А я здесь больше не живу… Спускаюсь, выхожу из дома, Толпой несом, в метро плыву. Все так привычно, так знакомо. Но я здесь больше не живу. Записки старые не рву, Звоню - все те же две копейки, И голос той же канарейки. Но я здесь больше не живу. Не уж-то это наяву? Я в жизнь, как в память, погружаюсь. С друзьями пью. Встаю. Прощаюсь. Ведь я здесь больше не живу. Москва 1989
|